הרכיבה שלנו מבוססת פעמים רבות על אינסטינקטים שגויים, אחד מהם הוא המבט, שנמשך בדרך כלל לסכנות. משה פרחי, מאמן הרכיבה שלנו מסביר לאן צריך להסתכל ואיך להשתמש במבט בצורה מושכלת
כתב: משה פרחי
המבט הוא הכלי מספר אחד בייצוב הנהיגה שלנו. מבט רחוק, נשמע לנו מאוד טבעי, אולם לצערנו, האינסטינקט שלנו הוא בדיוק הפוך ואנו נוהגים להסתכל קרוב וקצר.
הסיבה לכך מאוד פשוטה: קצב ההליכה שלנו כבני אדם עומד על כשלושה-ארבעה קמ"ש, לעומת זאת כלי התחבורה שלנו מסוגל לנוע במהירות הרבה יותר גבוהה – פי עשרים, שלושים ואף יותר. מבחינת אבולוציה לא השתנו בני האדם הרבה ב- 200 השנים האחרונות, אולם כלי התחבורה שלנו השתנה מאוד. באופן טבעי, בגלל קצב ההליכה שלנו, המבט שלנו יחסית קצר, משהו כמו 10-15 מטר קדימה, דבר שמספיק לנו כשאנו הולכים. אך ברגע שאנו עולים על כלי הרכב שלנו, המבט מתחיל להיות קצר ואינו תואם את מהירות התנועה שלנו.
בעיה נוספת: יש נטייה להינעל עם המבט על כל דבר שמפחיד/מטריד אותנו – כלי רכב אחרים, בורות בכביש, מעקה הבטיחות, שולי הכביש וכו'. התופעה ידועה בשם: Target Fixation. הבעיה עם זה שלאן שאנו מביטים לשם הגוף והידיים שלנו הולכים. ואם נתמקד במעקה הבטיחות רוב הסיכוי שגם נפגע בו. כשהמבט שלנו אינו תואם את קצב הנסיעה, דברים מתחילים להפתיע אותנו, "פתאום נכנסה לי משאית לנתיב", "פתאום הופיע עיקול בכביש".
רגע לפני שניגשים לפתרון עוד דבר שחשוב להבין. יש לנו שתי תכונות ראיה מולדות; ראייה ממוקדת - כשאנו מסתכלים קרוב ומסוגלים לקרוא למשל את מספר הרישוי של כלי הרכב שלפנינו או את הטקסט על צג המחשב. וראייה מרחבית - המבט מכוון הרחק קדימה לכיוון האופק. אנו רואים את הדברים אך לא ברמת הפרט, אנו לא מסוגלים לקרוא טקסט, אבל כן להבחין בעצמים קרובים ורחוקים.
המלצה לתרגיל לגבי המבט: עמדו במקום פתוח, והרימו את עיניים לקו האופק, ותתחילו להיות מודעים לעצמים שאתם רואים בטווח – עמודי חשמל, מדרכה, השולים, כתמים על האספלט וכו'. הורידו את העיניים קרוב, ושימו לב איך שדה הראיה מצטמצם ואנו רואים פחות.בנסיעה בקו ישר, אנו רוצים לשמור את המבט כמה שיותר רחוק – גם קילומטר או שניים קדימה, בהתאם לשדה הראיה. מה שיאפשר לנו להבחין ב"איומים" הרבה יותר מוקדם, דבר שייתן לנו יותר זמן תגובה.
ומה לגבי פניות, היכן צריך להביט? מאחר והמבט מוביל את הידיים, אנו רוצים להפנות את המבט ליציאה של הפניה, עוד בטרם הגענו לסיבוב, שכן, העיניים מעבירות את המידע למוח - מתי לבלום, כמה לבלום ומתי להפנות את כלי הרכב שלנו. גם במקרה זה האינסטינקט שלנו שגוי. המבט קצר ובדרך כלל ננעל על שולי הכביש, על המעקה או התהום – בקיצור, על כל דבר שמפחיד אותנו. צריך לזכור: אם נביט לשם, יש סיכוי טוב שגם ניסע לשם. לכן נרצה עוד לפני שאנו מגיעים לפניה, לשים את העיניים על היציאה ואם שדה הראיה מוגבל - אז להביט כמה שיותר עמוק לתוך הפניה. ככל שאנו מתקדמים גם המבט צריך להתקדם ולחפש תמיד את המשך הכביש – הישורת או הפניה הבאה. שמירה על מודעות תעזור לשמור את המבט לכיוון הנכון.
תזכרו: הפניה של העיניים אינה מספיקה, יש להפנות את כל הראש לעבר הפנייה.במהלך הרכיבה תשאלו את עצמכם: "לאן אני מביט?", האם המבט מופנה להמשך הכביש או אל העצמים שמפחידים אותי. למרות הכל, עדיין יהיו רגעים שהמבט ילך לכיוון הלא נכון. כאן נכנס נושא המודעות, וברגע שאנו מזהים שהמבט קצר או ננעל על משהו שמפחיד אותנו, יש להסיט כמה שיותר מהר את העיניים להמשך הדרך - הרימו את העיניים ושימרו על מבט רחוק – רוב הסיכוי שכלי הרכב שלנו ייסע בדיוק לשם.